ארנבת היא לא יצור וורבלי. היא התפתחה בנו בגילים טרום מילוליים ואי אפשר להרגיע אותה עם הסברים מסובכים. במאמר שלפניך – כלים בסיסיים להבין ולדבר עם ארנבת שלך.
ארנבת היא הביטוי המטאפורי, הנאז"פי, לעצמי הנוירו-רגשי הראשוני. זה שעבורו אהבה היתה צורך הישרדותי (כתינוק חסר אונים, שתלוי לחלוטין במטפל שלו), ופיתח אסטרטגיה להתמודדות עם רגעים של צרכים שלא נענים (שלכולנו יש). ארנבת של כולנו התפתחה בשנות החיים המוקדמות שלנו – והשפה שלה היא עדיין ילדית.
לפעמים, אני יכול.ה להגיד לעצמי את כל האמת, אבל אני יודע.ת שהחוויה הפנימית שלי לא מותאמת למה שאני יודע.ת שהוא נכון. למשל: אני יודע.ת שהוא לא מתאים לי, ובכל זאת אני לא מצליח.ה להשתחרר; אני יודע.ת שאני אדם ראוי, אבל משהו בי עדיין רודף אחרי קשר כאילו שאני תלוי.ה באישור; אני יודע.ת שאני דוחה קרבה, אבל אני לא מצליח.ה להיפתח; אני יודע.ת שאני לא באמת יכול.ה לשלוט במצב ואני בכל זאת מחפש.ת לנהל את המציאות. מה בעצם קורה שם, ומניין מגיעה הסתירה הזו, שקשה ליישב אותה?
הסתירה בין הבנה לידיעה, הסתירה בין מציאות לבין ארנבת
ארנבת היא יצור עתיק, דרוך (פחדן אפילו, גם אצל האמיצים שבינינו), עם כלי הגנה מיושנים, וכשהיא דרוכה – האיום היחיד שהיא יודעת להרגיש הוא "זהו, הכל נגמר". ארנבת שלי לא שואלת אותי מתי לתפוש את המציאות כאיום והסתירות בין מה שהעצמי מבין לבין מה שמפעיל את ארנבת לפעמים משמעותיות כל כך, עד שאני שואל.ת את עצמי – איך זה יכול להיות? זה בכלל לא מה שאני חושב.ת. ובכל זאת, זה מה שקורה.
גם אם אני יודע.ת, בשכל, שאם לא קיבלתי הודעה בשעה האחרונה זה לא אומר שזה נגמר.
גם אם אני יודע.ת שבקשר זוגי יש אי הסכמות וזה לא אומר שנכשלתי.
גם אם אני יודע.ת שהוא פשוט לא מתאים לי, שמוטב שזה ייגמר.
הגוף מגיב כאילו משהו נורא עומד לקרות. הלב מאיץ. הבטן מתכווצת. הנשימה מתקצרת. הראש מתמלא מחשבות. עולה דחף לפעול מיד: לשלוח הודעה, להסביר, לרַצות, להתרחק, לבדוק, להילחם או להיסגר.
זה קורה מפני שהשכל ומערכת ההישרדות אינם פועלים באותו קצב ובאותה שפה.
מערכת העצבים סורקת כל הזמן את הסביבה ומחפשת סימנים של ביטחון או סכנה. המערכת הזו נועדה להציל את חיינו במקרה של איום קיומי – אבל היא פועלת גם באיומים הרבה פחות "פיזיולוגיים", כמו למשל כשאני חווה את האהבה שלי מתרחקת ממני. לכן מערכת העצבים נדרכת גם לסימנים כאלה, כמו טון דיבור, הבעות פנים, מרחק, שתיקה, שינוי בהתנהגות, חוסר ודאות או אובדן קשר.
הסריקה מתרחשת רצוף, כל הזמן, ולא תמיד החלק המודע שלי הוא שותף לה. תוצאות הסריקה מושוות להיסטוריה שלי. ארנבת שואלת: מתי זה קרה לי בעבר ואיך זה נגמר. חוויה בטוחה היא חוויה שלא הותירה בי טראומה, שהצלחתי לשרוד אותה, שהרווחתי ממנה. חוויה שמפעילה מצב דריכות היא חוויה לא מוכרת, שארנבת לא יודעת איך לנהל (אין פה שאלה של טוב או רע – רק של מוכר ולא מוכר!), או חוויה שמהדהדת אירוע היסטורי שבו כן חוויתי איום, כאשר יש רמז מסוים שמזכיר לגוף מצב ישן של נטישה, ביקורת, חוסר אונים, כאוס או בדידות, הוא עלול להפעיל תגובת הישרדות גם כאשר המציאות הנוכחית אינה מסוכנת באמת.
במילים אחרות, לפעמים השכל קורא נכון את המצב, מזהה את הטריגר ושהוא שולי, אבל ארנבת? ארנבת שומעת: "זהו זה. אני לבד. אני חייבת להציל את עצמי".
ארנבת היא הדימוי של נאז"פ עבור העצמי הנוירו-רגשי הראשוני שלנו, זה שלאורך כל חיינו מקטלג אירועים ותגובות, זה שיצר לעצמו ארסנל של כלי נשק מתוך התמודדויות עבר. באופן מפתיע ולא מאוד יעיל, אם לא עדכנו את מערכת ההפעלה שלה, הנשקים שארנבת משתמשת בהם הם אותם הנשקים שהיא השתמשה בהם כשהיינו פעוטות אל מול האהבה שהיתה צורך קיומי מול המטפלים שלנו (כמו אמא, אבא, וכו'). מערכת העצבים, ארנבת, קיטלגה את כל ההיסטוריה שלנו דרך תחושות, דפוסי דריכות ותגובות אוטומטיות, ואירועים שמתרחשים היום אבל מזכירים משהו מפעם – מפעילים זיכרון גופני גם כשהוא לא עולה במודעות או שהעצמי הבוגר שלנו לא עושה את ההקשר.
ארנבת, מערכת העצבים שלנו, פשוט לא נשמעת לתובנות. היא כמו ילדה בת חמש – אין מה להגיש לה דו"חות מבוארים ונתונים שמוכיחים שאין מפלצת מתחת למיטה – זה פשוט לא יעבוד. היא לא מסוגלת להתייחס למידע הזה. אבל בדיוק כמו אותו הילד שפוחד ממש במיטה כי במציאות שלו יש מפלצת מתחת למיטה, גם את ארנבת אפשר להרגיע – כל זמן שאנחנו קודם כל מצטרפים לחוויה שלה ונותנים לה מקום, ולאחר מכן מלווים אותה בכלים שהיא כן יכולה להבין. הנה כמה כלים שארנבת כן פועלת לפיהם:
תחשבו ילדה בת חמש
ארנבת אינה העצמי הבוגר. היא יכולה להחזיק באמונות שהן הפוכות מאלה של העצמי הבוגר שלי עליי. זה לא פלא, זו המערכת וככה היא עובדת. על מנת ללמד את ארנבת תכנים מעודכנים יותר לעצמי הבוגר ולאפשר עבודה משותפת ביניכם – אפשר להשתמש במנטרות, במשפטים פשוטים שחוזרים על עצמם, כמו "אני בטוח.ה עכשיו". אפשר לזהות מנטרה שעובדת לפי תחושת רגיעה או יציבות שמגיעה מהגוף – הרפייה של שרירים, האטה של דופק או נשימה קצת יותר איטית או עמוקה.
יש מי שמדחיקים את ארנבת שלהם, כלומר את מה שמפעיל אותם עצבית. יש מי שמבקשים להתרחק מזיקוקי ארנבת והולכים על בטוח. יש מי שלא למדו לשמוע את מסרי ארנבת שלהם ונופלים שוב ושוב באותו הבור, כלומר לא מתפתחים. ויש מי שעושים עבודת ארנבת, זו עבודת חיים אבל יש בה תנועה. והתנועה היא לא ליניארית, לפעמים היא קדימה, לפעמים היא אחורה, לפעמים מה שהיה אתמול קדימה – היום הוא בכלל שמאלה. אנחנו לא מתווכחים, אנחנו פה לעשות את הדרך.
ארנבת זקוקה למחילה. לחמלה. לנוכחות בוגרת של העצמי הבוגר שלנו. לביטחון ויציבות. אז קודם כל, לא טריוויאלי לזהות שארנבת לא רגועה. אפשר לחיות שנים במצב הזה אבל להכיר בו הוא הצעד הראשון לקראת התיידדות עם ארנבת ושיתוף פעולה איתה. זה גם ההיפך מנטישה עצמית – זה להיות שם עבור עצמי, גם כש"עצמי" לא עושה היגיון עד הסוף, גם כשהוא מבקש ממני לעצור ולשים לב לדבר כואב: שלא הכל בסדר גמור.
התפקיד של העצמי, של השכל שמבין את המציאות וצריך לתווך אותה לארנבת, הוא להראות לה שגם אם הרגע הזה מזכיר לה סכנה – היא בטוחה עכשיו. זה אולי יכאב אבל זה לא מסוכן. אנחנו נעבור את זה. ביחד.
שהיא לא הפעוטה חסרת האונים של פעם, עכשיו יש לה אותך, וזה הרבה.
שעכשיו יש בנו חלק שיכול לעצור, לראות, לנשום ולבחור.
ארגון המחילה ומיטוב שלה הן מלאכות חשובות. הנה כלים שיעזרו לך בדרך:
השאלון יעזור להבין האם הצרכים שלך נענים, האם ארנבת שלך מווסתת בקשר הזה, ואם לא – עבודת הטיפוח מתחילה תמיד ממך.
אם את.ה יכול.ה להרגיש את המרחק הזה, בין ידיעה לחוויה – הגיע הזמן להתוודע אל ארנבת. אפשר להתחיל מכלים בסיסיים לויסות
לפעמים ההיקשרות שלי לאדם נטועה בפוטנציאל שאני רואה בו, ולא במה שאני באמת מקבל.ת בתוך הקשר. הכלי הזה יעזור להבחין בין המצבים.
