זה לא משנה אם במצב מצוקה את.ה נוטה להיצמד או דווקא לחפש מרחק – הפחד הוא אותו פחד והוא נובע מארנבת, שמתייחסת לאהבה כאל צורך קיומי. מה סגנון ההיקשרות שלך, והאם סגנון היקשרות הוא גזירה שאי אפשר לשנות? (רמז: ממש, ממש לא).
סגנון היקשרות הוא התגובה האוטומטית שלי למצב של מצוקה היקשרותית. במילים פשוטות: כשאני מרגיש שהקשר שלי מאויים, אני נוטה להיסגר בתוך עצמי כי רק על עצמי אני סומכ.ת, או לנסות להשיג יחס, תגובה, חיזוק, או, בחלק מהמקרים, שניהם.
המורכבות והמתנה הגדולה של קשר זוגי, מה שבדרך כלל לא קורה בקשרים אחרים בחיים, היא שאנחנו מקבלים לחוות שוב, לבחון, וגם לתקן פצעים ישנים. בחוויה הפנימית שלנו, קשר זוגי שיש בו ויסות עצבי משותף ותלות הדדית הוא ייחודי, ובמובן הזה הוא משחזר את הקשר שהיה לנו עם המטפלים שלנו עוד לפני שידענו לדבר ולהביע צרכים.
רק שמערכת העצבים שלנו, או מה שאנחנו קוראים לו בנאז"פ ארנבת, היא חייל ותיק, שלא עדכן את טקטיקות ההגנה שלו, וכך יוצא שמה שארנבת קוראת לו "לעמוד על המשמר" לפעמים בפועל מחרב לנו את היכולת לנהל קונפליקטים, לייצר אינטימיות, לתת אמון, לפתוח את הלב ולהפיק מאהבה טובה את היציבות, העוגן והרוח במפרשים שהיא יכולה להעניק לנו.
במאמר הזה נדבר על סגנונות היקשרות. תיאוריית ההיקשרות פותחה על ידי ג'ון בולבי בשנות השבעים, והפכה מאז לתיאוריה מרכזית הן בהיבטים של התפתחות הילד – והן בהיבטים של יכולות היקשרות במערכות יחסים בוגרות.
במילים פשוטות, התיאוריה אומרת שכולנו נעים על שתי סקאלות שונות – האחת של חרדה, והשנייה של הימנעות. בגרף החרדה אנחנו רוצים להתקרב ולקבל חיזוקים מהאחר כשאנחנו מרגישים מצוקה או חוסר ביטחון. בגרף ההימנעות אנחנו רוצים להתרחק ולשמר עצמאות כשעולה מצוקה. וכן. באופן מפתיע, שני אלה יכולים להתקיים בה בעת.
זה הולך להיות מאמר יסודי שיסביר הרבה על התנהגויות אופייניות באזורים שונים בסקאלות אבל אם לקחת דבר אחד מהמאמר הזה, זה הדבר:
סגנונות היקשרות הם דפוסים נלמדים.
ברוב המכריע של המקרים, גם סגנונות היקשרות מגבילים או קיצוניים, יכולים לקבל התרה, הקלה, כשאנחנו מודעים לארנבת, לצורך הבסיסי שלה, מכבדים את האיום שהיא פועלת מתוכו ומלמדים את עצמו לשאת רק טיפה יותר. רק עוד דקה, עוד משפט. לתקשר טוב יותר את הצורך שלנו. לכבד את המקום שאנחנו נמצאים בו ואת הרגש שעולה, את הצורך של ארנבת, ולהבין – שהצרכים האלה לא נולדו על מנת להרחיק, להזיק, לייצר קושי – אלא הם נולדו מתוך מצוקה, בלי קשר לזוגיות.
אפשר לעשות את זה אחרת.
סגנונות היקשרות מתארים את הדרך שבה בני אדם חווים קרבה, תלות, נפרדות וביטחון בתוך קשרים משמעותיים. מקורו של המושג בתיאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי, שראה בצורך בקשר בטוח צורך אנושי בסיסי: בעת סכנה, מצוקה או חוסר ודאות, מערכת ההיקשרות מופעלת ומכוונת אותנו לחפש קרבה, הגנה והרגעה אצל דמות משמעותית.
בבגרות, מערכת זו ממשיכה לפעול בתוך קשרים רומנטיים. בן או בת הזוג עשויים להפוך לדמות שמולה אנחנו מחפשים קרבה, נחמה, אישור וביטחון; ובהתאם, גם דחייה, התרחקות, שתיקה או חוסר עקביות עלולים לעורר תגובות רגשיות וגופניות עוצמתיות.
חשוב להבין שסגנון היקשרות אינו אבחנה ואינו זהות קבועה. הוא אינו אומר “מי האדם”, אלא מתאר דפוס של תגובות, ציפיות ואסטרטגיות הגנה שנוצרו סביב השאלה: מה קורה לי כאשר אני זקוק.ה לקרבה, והאם בטוח עבורי להישען על אדם אחר?
בעוד שבעבר היה מקובל לדבר על “סוגי היקשרות” נפרדים, המחקר העכשווי על היקשרות בבגרות נוטה לראות את הדפוסים כשילוב בין שני ממדים רציפים: חרדת היקשרות והימנעות מהיקשרות. מודל ארבעת האזורים של Bartholomew ו-Horowitz, ובהמשך עבודתם של Brennan, Clark ו-Shaver, מאפשר להבין כיצד שילובים שונים בין שני הממדים יוצרים חוויות זוגיות שונות.
חרדת היקשרות מתייחסת למידת החשש מפני נטישה, דחייה, אובדן אהבה או חוסר זמינות של בן.בת הזוג. כאשר החרדה גבוהה, האדם עשוי להיות רגיש מאוד לשינויים קטנים בקשר, לחפש אישור והרגעה, ולהתקשות להישאר יציב כאשר הצד השני מתרחק.
הימנעות מהיקשרות מתייחסת למידת אי־הנוחות מקרבה, תלות, חשיפה רגשית או הישענות הדדית. כאשר ההימנעות גבוהה, האדם עשוי לחוות צורך במרחב, להפחית מחשיבות הקשר, להתרחק בעת עומס רגשי או להתקשות לבקש תמיכה.
כאשר מציבים את שני הממדים על מפה, מתקבלים ארבעה אזורים עיקריים.
אדם בעל נטייה להיקשרות בטוחה מסוגל בדרך כלל ליהנות מקרבה מבלי לאבד את תחושת העצמי שלו. הוא יכול להישען על בן.בת זוג בעת צורך, אך גם לשאת מרחק, תסכול או אי־הסכמה בלי לפרש אותם מיד כאיום על הקשר. זהו אזור שבו הקרבה אינה נתפסת כסכנה, והנפרדות אינה נתפסת כנטישה.
בזוגיות, היקשרות בטוחה מתבטאת ביכולת לחזור לקשר לאחר קושי: לדבר, להקשיב, לבקש תיקון, לקחת אחריות ולהאמין שמתח אינו בהכרח סימן לאסון.
חשוב לדעת: בעיניי, היקשרות בטוחה היא כמו ים חלק. זה קורה לפעמים, אבל זה לא המצב הממוצע. סגנון ההיקשרות שלי מושפע מהיציבות הכללית בחיי, ומהאינטראקציה עם בן.בת הזוג – כלומר הוא בהחלט משתנה. למשל, קשר עם בן.בת זוג נמנעים בהחלט מעוררים תגובות חרדות. במילים אחרות: אני לא מאמינה שיש אדם שהוא פשוט מווסת. יש רבים שיודעים לנהל את הצרכים ההיקשרותיים שלהם, כלומר גם אם עולה חרדה או צורך להתרחק, הם יודעים לתקשר את זה, לכבד את זה, לספק לעצמם את הצרכים שלהם ולתקשר לבן.בת הזוג את המקום שלהם. ולשם, כנראה שגם את.ה יכול.ה להגיע.
באזור זה נמצא אדם שמעוניין מאוד בקרבה, אך אינו בטוח שהיא יציבה או מובטחת. הוא עשוי לחוות צורך עז בקשר, לצד רגישות גבוהה לשתיקות, התרחקות, שינוי בטון הדיבור או ירידה ביוזמה מצד בן.בת הזוג.
במצבי אי־ודאות, מערכת ההיקשרות עשויה להיכנס לעוררות גבוהה: מחשבות חוזרות, צורך באישור, קושי להתרכז בדברים אחרים, דחף לשלוח הודעה, לבדוק, לברר או להתקרב מיד. לא פעם ההתנהגות נראית מבחוץ “תובענית” או “דרמטית”, אך מבפנים היא נובעת מחוויה עמוקה של סכנה לקשר.
האדם החרד אינו מפחד מקרבה; להפך, הוא מבקש אותה מאוד. הפחד המרכזי הוא שהיא תילקח ממנו.
באזור זה נמצא אדם שמתקשה להישען על אחרים או להרגיש נוח בתוך תלות רגשית. הוא עשוי להיראות עצמאי, מתפקד ומאופק, ולעיתים אף להאמין שהוא כמעט אינו זקוק לאחרים.
כאשר הקשר נעשה קרוב, טעון רגשית או תובעני יותר, הוא עלול לחוות עומס, לחץ או תחושת אובדן חופש. בתגובה, הוא עשוי להתרחק, להמעיט בחשיבות הרגש, להסביר לעצמו שהקשר אינו מתאים, להתכנס לעבודה או לעיסוקים אחרים, או להעדיף לפתור את המצוקה לבד.
ההימנעות אינה מבטאת היעדר צורך באהבה. לעיתים קרובות היא אסטרטגיית הגנה: אם תלות באדם אחר נחוותה בעבר כמאכזבת, פולשנית או מסוכנת, העצמאות הופכת לדרך לשמור על ביטחון.
זהו האזור המורכב ביותר במפה. האדם רוצה קרבה, ולעיתים משתוקק אליה בעוצמה רבה, אך בו זמנית גם מפחד ממנה. הוא עשוי להתקרב ואז להיבהל, להיפתח ואז להיסגר, לחפש אהבה ואז לחוות אותה כאיום.
בבסיס דפוס זה יכולה להיות חוויה פנימית כפולה: “אני זקוק.ה לקשר כדי להרגיש בטוח.ה”, לצד “קשר הוא המקום שבו אני עלול.ה להיפגע”. לכן, מערכת ההיקשרות אינה מוצאת פתרון פשוט: קרבה מעוררת פחד, אך גם מרחק מעורר פחד.
במערכות יחסים, הדבר עשוי להיראות כמו תנודות חדות בין חיבור עז להתרחקות, בין צורך עמוק באישור לבין קושי לסמוך, ובין כמיהה לאינטימיות לבין בריחה ממנה כאשר היא נעשית ממשית.
בספרות הפופולרית אזור זה מכונה לעיתים “היקשרות לא־מאורגנת”. עם זאת, מבחינה מקצועית מדויק יותר להשתמש בבגרות במונח היקשרות חרדה־נמנעת או Fearful-Avoidant, המקושרת לדפוסי היקשרות לא־מאורגנים שנחקרו בילדות.
להוציא מקרי קצה של הפרעת אישיות נמנעת (AVPD) והפרעת אישיות נרקסיסטית, מצבים שונים מאוד מאלה המתוארים בגרף דפוסי ההיקשרות – דפוסי היקשרות הם נלמדים. רק שללמד את ארנבת להחליף טקטיקות הוא תהליך ארוך הדורש חזרות וסבלנות, ולכן לפעמים ניראה שזה בלתי אפשרי. זה אפשרי מאוד.
למשל, אדם עשוי להרגיש בטוח יחסית בקשר אחד, אך חרד או נמנע בקשר אחר; והוא עשוי גם לנוע על המפה בעקבות טיפול, קשר מיטיב, משבר או תהליך של התבוננות עצמית. מחקרים על היקשרות בבגרות תומכים בהבנה שהממדים הם רציפים ולא קטגוריות נוקשות.
המטרה של היכרות עם סגנונות היקשרות היא לזהות מה קורה לנו כאשר קשר נעשה חשוב: ממה אנחנו מפחדים, כיצד אנחנו מנסים להגן על עצמנו, ומה יאפשר לנו לחוות יותר ביטחון, חופש וקרבה.
כאשר אנחנו מבינים את מפת ההיקשרות שלנו, התגובה האוטומטית כבר אינה חייבת לנהל את הקשר כולו. היא הופכת למידע: סימן לכך שמשהו בתוכנו מחפש ביטחון, ושאפשר ללמוד לתת לו מענה חדש.
לאן ממשיכים מפה?
אני מקווה שבשלב הזה ברור שסגנונות היקשרות הם ממש לא גזירה משמיים: אנחנו יכולים לעבוד עם ארנבת. לראות את הצורך שעולה, להבין מאיפה הוא מגיע, לתת לו את האהבה, הכבוד והחמלה שאני ראוי.ה לקבל מעצמי – ולהרחיב את גבולות היכולת שלי כדי לנוע לקראת סגנון היקשרות מווסת יותר. הנה כמה כלים שיכולים לעזור לך:
סגנונות היקשרות הם לא גזירה משמיים. כשאנחנו מזהים את ארנבת ומתיידדים איתה, אנחנו נעים לקראת וויסות
כשארנבת נדרכת, הגוף נכנס למצוקה ואנחנו "בורחים" לסגנון התמודדות אוטומטי. כאן נלמד – הצטרפות לפני פעולה.
האם הקשר שלי מבוסס? האם הדמות הקיימת בראשי היא ריאלית? או שאני מאוהב.ת בפוטנציאל?
